סינתיסייזר וסינתזה – מדריך מקיף למתחילים

מה זה סינטיסייזר?

הסינטיסייזר הפך בהדרגה להיות אחד מכלי הנגינה העיקריים של זרם המוזיקה המרכזי. מעבר לעובדה שהוא מהווה בסיס לכל סגנונות המוזיקה האלקטרונית, הוא נמצא בשימוש רחב בהפקות בנות זמנינו עבור כל סוגה מוזיקלית כמעט.

סינטיסייזרים לובשים צורות רבות – חלק גדול מהם כוללים קלידים בעוד אחרים נראים כמו קופסאות מתכת עם כפתורים. עלול להיות מאתגר לשים את האצבע על האופי הספציפי של הכלי, אך המשותף לכל סוגיו השונים הוא עיקרון העבודה. להבדיל מגיטרה או פסנתר, התלויים ברטט של מיתרים על מנת להפיק גלי קול, סינטיסייזר הוא כל כלי נגינה הנשען על מעגל אלקטרוני על מנת לייצר צליל.

מראשית דרכו של הכלי אי שם בשלהי המאה ה-19 ועד המהפכה הדיגיטלית שהחלה לתפוס תאוצה לאורך שנות ה-90' היה צורך במכשיר גדול, כבד ויקר יחסית כדי להצליח להפיק צליל באמצעות מעגל חשמלי ותו לא. כיום, ניתן להשיג תוצאה דומה באמצעות תוכנת מחשב.

אחד האלמנטים העיקריים שמבדילים סינטיסייזר מכלים אחרים, מעבר לדרך בה מופק הצליל, הוא החופש שהוא מעניק למשתמש לסגנן את אופיו כרצונו. בגלל שמדובר במכשיר המייצר צליל באופן אלקטרוני, הוא לא כבול לאף מגבלה פיזית שמאפיינת מיתרים או עורות של תופים למשל ומציע מגוון כמעט אין-סופי של אפשרויות לעיצוב צליל באמצעות שימוש ברכיבים חשמליים שונים.

מרבית הסינטיסייזרים עושים שימוש ברכיב בשם "מתנד" (או "Oscillator" באנגלית), שאחראי על הפקה של גלי קול מתוך זרם חשמלי. בימיו הראשונים של הסינטיסייזר, גובה הצליל (Pitch) שמפיק המתנד היה נשלט באמצעות שינוי המתח החשמלי שזרם אליו. רכיבים כאלו נקראים "מתנדים אנלוגיים". כיום, סינטיסייזרים רבים עושים שימוש במתנד דיגיטלי שנשלט באמצעות מעבד ששולח אליו נתונים אודות גובה הצליל הרצוי.

ישנה יותר מדרך אחת להפיק צליל ממעגל חשמלי והשיטה בעזרתה מפיק המכשיר את הצליל תקבע במידה רבה את האופי שלו ואופן השליטה בו. לאורך ההיסטוריה של הכלי הזה וההתפתחויות השונות שלו התגבשו להן מספר צורות עבודה עיקריות של סינטיסייזרים:

1. סינתזה חיסורית (Subtractive Synthesis) – היא כנראה שיטת הסינתזה הנפוצה ביותר. בשיטה זו הצליל שמגיע מהמתנד עובר תהליכי חיתוך של תדרים מסויימים על מנת לשנות את אופיו בצורות שונות. ניתן להקביל את שיטת העבודה הזו לאופן שבו אמן יוצר פסל על ידי חציבה באבן. במקום השימוש באזמל, סינטיסייזרים משתמשים ברכיב בשם "מסנן" (Filter) על מנת לחסר מהצליל תדר או קבוצת תדרים מסויימת ולסגנן אותו. דוגמאות למכשירים שפועלים באופן הזה הם סינטיסייזרים אגדיים מהעבר כמו Minimoog, Prophet, סדרות ה-Jupiter וה-Juno מבית Roland, ה-SH-101 האייקוני, דרך קלאסיקות דיגיטליות בנות זמנינו כמו Access Virus או Nord Lead ועד תוכנות VST למחשב כגון Sylenth 1, ה-Native Instruments Massive (שמציע מספר שיטות סינתזה נוספות) או ה-Retrologue שמגיע מובנה כחלק מתוכנת ההפקה Steinberg Cubase.

מעגל בסיסי של סינתזה חיסורית

2. סינתזה חיבורית (Additive Synthesis) – גם היא שיטה ותיקה ליצירה של צליל, ואולי הבולט שבמכשירים הפועלים באופן הזה הוא אורגן ה-"Hammond" האגדי שיצא לשוק לראשונה בשנת 1935. צליל נע בגלים, והמרחק שבין פסגת גל אחת עד לזו שבאה אחריה נקרא "אורך גל". אורך הגל ייקבע את מה שנהוג לקרוא לו ה-"תדר" של הצליל, כאשר ככל שאורך הגל גדול יותר כך הצליל יהיה בעל תדר שישמע לאוזנינו נמוך יותר (או "בס") ולהיפך.

כל צליל שאנו שומעים, בין אם הוא טבעי (דוגמת ציוץ ציפורים או פכפוך של מים) או כזה שנוצר על ידי כלי נגינה (כמו פסנתר) מורכב מכמה וכמה גלים בתדרים שונים. ההרכב הספציפי של הגלים האלה בשילוב עם העוצמה של כל תדר הם שמעניקים לכל צליל את הגוון שלו (שנקרא באנגלית "Timbre" או "טאמבר") ועל פיו אוזנינו מזהה אותו. כאשר ננגן את תו "דו" בפסנתר למשל, הצליל שיתקבל יהיה מורכב מקבוצה גדולה של תדרים. התדר הנמוך ביותר מביניהם (נקרא גם "תדר ייסודי" או "Fundemental Frequency") יהיה דו, והוא זה שעל פיו נזהה את הצליל. בסינתזה חיבורית על פי רוב נעשה שימוש באוסף של מתנדים, כל אחד מפיק תדר במרווח מסויים מהאחר, על מנת ליצור צליל. סינטיסייזריים חיבוריים מאפשרים שליטה בעוצמה של כל אחד מהמתנדים האלו בנפרד (עד כדי השתקה מוחלטת) על מנת לשנות את גוון הצליל.

אורגן Hammond הוא למעשה סינתיסייזר חיבורי, כאשר כל אחד מהמוטות העליונים (Drawbars) מאפשר שליטה בעוצמה של תדר שנמצא במרווח קבוע מהתדר היסודי.

3. סינתזת מודולציית תדרים (Frequency Modulation / FM Synthesis) – היא שיטה ליצירת צליל שעושה שימוש בזוג מתנדים או יותר, שנקראים בז'רגון ה-FM בשם "Operators". אחד מהם יכונה "Carrier" ויהיה אחראי לייצור צליל בצורת גל קבועה (דוגמאת Square, Triangle או Sawtooth). האחרים יפעלו באופן דומה אך במקום לייצר צליל בעצמם, הם יפעלו כווסתים ("Modulators") עבור המתנד הראשון, כך שההתנהגות שלהם תיצור שינויים בגוון הצליל המגיע מה-Carrier. ככל שהמידה בה ה-Modulator מווסת את הצליל של ה-Carrier עולה, כך מתקבלים צלילים מורכבים ומלאי פרטים יותר ויותר. אחד הסינטיסייזרים הראשונים שהפכו שיטה זו לפופולרית הוא ה-DX7 מבית Yamaha שיצא לשוק בשנת 1983. כיום ניתן למצוא סינתזת FM במגוון מכשירים, אחד הבולטים מביניהם הוא ה-Korg Volca FM הקומפקטי שיצא ב-2016. כמו כן, תוכנות מחשב רבות מציעות סינתזת FM, ביניהן Dune, Massive, FM8, U-HE Bazzile כמו גם התוסף "Operator" שמגיע מובנה בתוכנת ההפקה Ableton Live.

המחשה ויזואלית של אופן הפעולה של סינטזת FM

4. סינתזת טבלאת גלים (Wavetable Synthesis) – היא שיטת סינתזה שפותחה לראשונה בסוף שנות ה-70', וצברה פופולריות עם השנים בזכות הגמישות האדירה שהיא מאפשרת לעיצוב צליל. בשיטה זו נעשה שימוש באוסף של צורות גל רנדומליות המסודרות בטבלא, כאשר הצליל עצמו נוצר כתוצאה מחזרה על צורת הגל שוב ושוב. שיטות העבודה שתוארו בפסקאות הקודמות עושות שימוש בגלים מחזוריים (Periodic Waves) שצורתם נשארת זהה לכל אורכם, דוגמת Sine, Sawtooth, Square וכו' (עוד על צורות אלה בהמשך). בניגוד אליהם, הגלים שבטבלאות של סינטיסייזרים מסוג Wavetable לא חייבים להיות קבועים, ולרוב מדובר בצורות שרירותיות של גלים שמעניקות צליל ייחודי. אחד הסינטיסייזרים הבולטים שהפכו את השיטה לפופולרית הוא ה-Waldorf Microwave שיצא בשנת 1989. מאז ועד היום הטכנולוגייה התקדמה רבות, וניתן למצוא טבלאות גלים גם במכשירים כמו Access Virus, Novation Peak ובסינטיסייזרים וירטואליים כמו Massive, Serum, Icarus, תוסף HALion ששולב בתוכנת ההפקה Cubase או תוסף Harom שמגיע כחלק מתוכנת Image Line FL Studio.

טבלאת Wavetable עם סוגי גל שונים

5. סינתזה גרגירית (Granular Synthesis) – היא שיטת סינתזה שהתפתחה לראשונה כבר ב-1959, אך צוברת תאוצה הולכת וגוברת כחלק בלתי נפרד מארסנל הכלים של יוצרי ה-EDM (או Electronic Dance Music) של ימינו. בשיטת עבודה זו נעשה שימוש בדגימות אודיו על מנת לייצר צליל, בדומה לאופן שבו מפיקים משתמשים בדגימות של מספר שניות משירים מפורסמים כדי ליצור מהן מוזיקה (Sampling). אולם בניגוד לטכניקת ה-Sampling, הדגימות שמשמשות בסינתזה גרעינית הן קצרות בהרבה (בין 1 ל-50 מילי-שניות לכל היותר). כל דגימה מזערית כזו נקראת גרגיר (או "Grain"), והנגינה המחזורית שלהן מאות פעמים בשנייה יוצרת צלילים ייחודיים שקשה או בלתי אפשרי להגיע אליהם באמצעות צורות אחרות של סינתזה. את הגרגירים ניתן לערום אחד על גבי השני לעיבוי הצליל, כמו גם לשנות את מהירותם, הקוטביות (Phase) שלהם, העוצמה ועוד על מנת לשנות את גוון הצליל. אופן העבודה הזה מזכיר במידה רבה את סינתזת טבלאת הגלים (Wavetable) שהזכרנו קודם, רק עם אוסף של דגימות אודיו מזעריות במקום צורות גל. ישנם מספר מכשירים פיזיים המסוגלים לבצע סינתזה גרגירית (רובם בפורמט מודולרי), אולם אין להם יתרון משמעותי על פני תוכנות מחשב ומרבית המפיקים משתמשים בכלים וירטואליים לצורך זה. בין התוכנות שמאפשרות סינתזה גרגירית: HALion 5 ו-Padshop Pro שמגיעות יחד עם Cubase, התוסף Granulator שזמין באופן חופשי עבור מי שרכש את Ableton Live והתוכנות Reason, Reaktor ו-Logic Pro.

יצירת גרגירים (Grains) מקטעי אודיו בסינטיסייזר Padshop Pro שמגיע כחלק מתוכנת Cubase

רכיבים עיקריים

כל סינטיסייזר עושה שימוש בסט כלים שונה במקצת על מנת לבצע מניפולציות שונות על הצליל ולאפשר למשתמש לעצב אותו כרצונו. למרות זאת, הרכיבים הבסיסיים על פי רוב יהיו זהים.

1. מתנד (Oscillator) – כמעט כל סינטיסייזר מייצר את הגל הבסיסי שלו באמצעות מתנד. כפי שהזכרנו בתחילת המאמר, המתנדים הראשונים היו משתמשים באות חשמלי המגיע מספק הכוח של המכשיר בכדי לייצר תהליך פיזיקלי בשם "אוסילציה" (Oscillation או "תנודה") שמפיקה גלי קול.

ההסבר המדעי המדוייק של התהליך הוא מעבר להיקף של מאמר זה, אך מה שחשוב לדעת הוא שהמתנדים האלו היו נשלטים באמצעות מתח – כלומר מייצרים צליל בגובה (Pitch) שונה על פי רמת המתח המגיעה אליהם. מתח נמדד בוולט, ולכן הרכיבים הללו נקראו Voltage Controlled Oscillator (או VCO). צורת העבודה הזו הייתה מעט לא יציבה ובעיות כמו אי התאמה בין מתח השליטה לזרם היציאה, יציאות קלות מאיזון של המעגלים החשמליים ושינויי טמפרטורה חשפו את רכיבי ה-VCO של הסינטיסייזרים הראשונים לנדידה קלה של גובה הצליל. תכונה זו של רכיבי VCO הופכת אותם למעט חסרי דיוק מפני שהם תמיד "מזייפים" מעט למעלה או למטה, אך רבים טוענים שהתכונה הזו שלהם מעניקה לצליל חיים והופכות אותו לטבעי ומעניין יותר. על מנת להתמודד עם "בעיות" אלו, יצרניות סינטיסייזרים בשנות ה-80' החלו להשתמש בשיטה מעט שונה על מנת לשלוט במתנדים שלהן.

השיטה החדשה עירבה רכיב דיגיטלי שהכתיב את גובה הצליל הרצוי במקום השליטה באמצעות מתח חשמלי שהייתה נהוגה עד אז. השינוי הזה העניק למתנדים יותר דיוק בגובה הצליל והפך אותם לאמינים יותר לאורך זמן. הרכיבים האלו נקראו Digitally Controlled Oscillator (או DCO), משום שהשליטה על גובה הצליל נעשתה באמצעות רכיב דיגיטלי. עם זאת, חשוב לציין שסינטיסייזרים עם מתנדים מסוג DCO עדיין נחשבים לסינטיסייזרים "אנלוגיים", משום שייצור גלי הקול עדיין נעשה באופן אנלוגי למרות השליטה הדיגיטלית.

עם השתלטות המהפיכה הדיגיטלית, יותר ויותר יצרניות סינטיסייזרים החלו להשתמש במעגלים דיגיטליים לחלוטין, שהיו זולים ופשוטים יותר לייצור. בין הסינטיסייזרים הראשונים שהיו דיגיטליים לחלוטין היה ה-DX7 של Yamaha, מהמכשירים הראשונים שהפכו את שיטת סינתזת ה-FM לפופולרית ושינו את כללי המשחק. אחריו יצאו מכשירים נוספים שעשו שימוש בשיטות דיגיטליות שונות לייצור צליל כמו ה-Roland D-50 או ה-Waldorf Microwave, אולם בשנות ה-90' החל להתפתח טרנד חדש. בעקבות העובדה שנגנים רבים התגעגעו לסינטיסייזרים האנלוגיים מהעבר, החברות החלו להשקיע מאמצים על מנת לחקות את האופי של הסינטיסייזרים הישנים באופן דיגיטלי. צורת עבודה זו נקראה לימים "Virtual Analog" (אנלוגי וירטואלי) בגלל שהיא מחקה את צורת העבודה של הסינטיסייזר האנלוגי והיא מהווה את אחת השיטות הנפוצות ביותר עד ימינו. בין המכשירים הראשונים שהתיימרו לחקות את הצליל וצורת השליטה של המכשירים הישנים היו ה-Roland JD-8000 וה-Clavia Nord Lead.

השלב האחרון בתהליך ההתפתחות של הסינטיסייזר החל בשנות ה-90' המאוחרות, עם כניסתם לשוק של סינטיסייזרים הפועלים באמצעות תוכנת מחשב, שנקראים גם Softsynths. בגלל המחיר הזול של כתיבת תוכנת מחשב בהשוואה לייצור של מכשירים פיזיים, בנוסף לאופציות הכמעט אין-סופיות שהעולם הוריטואלי מעניק לטכנולוגיה הזו, הם הפכו אחד הסוגים הרווחים ביותר בשימוש של מפיקים, אולפנים ויוצרים.

רוב המתנדים מסוגלים לייצר צליל בכמה וכמה סוגי גל שונים, שניתנים להחלפה באמצעות בורר. שמו של כל גל נובע מהצורה שנוצרת כאשר מעבירים אותו במכשיר מדידת מתח (Oscilloscope). אלו הם הסוגים העיקריים:

גל שן מסור (Sawtooth Wave) – אחת מצורות הגל הנפוצות ביותר בשימוש מוזיקלי עוד מימי הסינטיסייזרים האנלוגיים הראשונים. צורת השן מסור היא אחת מהצורות העשירות ביותר מבחינה הרמונית, מה שהופך אותה למעניינת ביותר עבור סינתזה חיסורית. אפשר לתאר את הצליל שלה כ-"באזז" או "זמזום" עמוק.

גל ריבועי (Square Wave) – הוא גל עם הרמוניות "אי-זוגיות", שיחד עם התדר היסודי מעניקים לו צורת ריבוע. מרבית הסינטיסייזרים מאפשרים שליטה ברוחב של הריבוע (מה שנקרא Pulse Width Modulation או PWM בקיצור), מה שמשנה את גוון הצליל שלו. הצליל של הריבוע המלא מזכיר מעט משחקי ארקייד ישנים. הוא נעשה חד וצורמני ככל שמצמצמים את רוחבו.

גל סינוס (Sine Wave) – סינוס היא הצורה הבסיסית ביותר, ללא תוכן הרמוני או בלתי הרמוני. אפשר לתאר אותה כ-"ציפצוף", בעלת גוון "עגול" או "חלק". זו היא צורה בשימוש של סינתסייזרים חיבוריים כמו ה-Hammond B3.

גל משולש (Triangle Wave) – דומה מעט לגל הריבועי בעקבות ההרמוניות האי-זוגיות שלו, אך שונה ממנו בעוצמה של ההרמוניות הללו. בעוד גל ריבועי עשוי להיות מתואר כ-"צורמני" או "מלוכלך", הגל המשולש ישמע מעט "חלק" או "נקי" יותר.

2. מסנן (Filter) – המסנן הוא אחד הכלים העיקריים לעיצוב הצליל בעולם הסינתזה החיסורית. תפקידו הוא חיתוך של תדר מסויים או קבוצת תדרים, באופן קבוע או באופן שמשתנה לאורך זמן (עוד על זה בהמשך). מנגנון הפילטר הנפוץ ביותר המשולב בסינטיסייזרים חותך את התדרים הגבוהים של הצליל (מה שנקרא בשפה מקצועית "Low Pass Filter" או LPF) בנקודה שניתנת לשינוי באמצעות כפתור המסומן ב-"Cutoff". ה-Cutoff במקרה הזה מסמל את הנקודה הספציפית על ספקטרום התדרים ממנה ואילך המסנן ישתיק תדרים, ועל פי רוב הוא יעשה זאת בעקומה קלה כך שהתדרים הקרובים ביותר יונמכו פחות ורמת ההנמכה שהפילטר יבצע על התדרים תעלה ככל שעולים בספקטרום התדרים עד שמגיעים להנמכה מקסימלית. עקומות החיתוך הנפוצות ביותר נקראות 4-Pole ו-2-Pole. ה-4-Pole היא צורה המנמיכה 24dB ("דציבל") עבור כל אוקטבה של תדרם. היא תלולה יותר, ופילטרים מהסוג הזה נוטים להעניק צליל עמוק יותר. לעומתה, צורת ה-2-Pole מנמיכה רק 12dB עבור כל אוקטבה והיא נוטה להישמע מעט "צורמנית" יותר.

המחשה של עקומות החיתוך הנפוצות ביותר עבור סינטיסייזרים

מלבד נקודת החיתוך (Cutoff) של המסנן, על פי רוב ישולב בסינטיסייזרים גם מכוון בשם Resonance (או "תהודה"), שיאפשר הדגשה של התדרים שסביב נקודת החיתוך, מה שמעניק מעט יותר גמישות בשימוש במסנן. הגברה קיצונית של התהודה בתדרים הגבוהים בדרך כלל תשמע כמו שריקה חזקה.

בנוסף למסנן ה-Low Pass הפופולרי שמתאים להשתקה של תדרים חדים וצורמים בחלק העליון של ספקטרום התדרים, ישנם מספר סוגים נוספים של מסננים שנפוצים על ממשקי שליטה של סינטיסייזרים:

High Pass – הוא היפוך מושלם של מסנן ה-Low Pass. במקום לחתוך את התדרים מנקודת ה-Cutoff ומעלה, הוא חותך את כל התדרים שנמוכים ממנה. מתאים לצימצום התדרים הנמוכים כאשר סינטיסייזרים רבים כוללים גם Low וגם High Pass שמאפשרים חיתוך של 2 הטווחים, למיקוד של הצליל סביב טווח ספציפי. בסינטיסייזרים זולים יותר בדרך כלל תמצאו פילטר High Pass שלא כולל מכוון Resonance.

Band Pass – הוא שילוב של High ו-Low Pass, או במלים אחרות מסנן שחותך גם תדרים גבוהים וגם נמוכים. הוא מאפשר רק לקבוצת תדרים ספציפית שנמצאת במרכז להישמע במלואה, בידוד של חלק ספציפי מהצליל. מסננים מהסוג הזה (שנקראים לעתים גם Formant Filters) מתאימים גם לצורך חיקוי של הברות כמו "Ooo" או "Ah" בגלל הדימיון של הפילטר הזה לאופן בו בני אדם מפיקים צליל מהגרון וחלל הפה, ולכן ניתן להפיק בעזרתו מקהלות סינתטיות.Band Stop – מסנן ה-Band Stop (שנקרא לעתים גם Notch Filter) הוא מעין היפוך של פילטר ה-Band Pass, שחותך רק קבוצה מסויימת של תדרים במרכז. בעבודה עם Band Stop, מכוון ה-Cutoff ישנה את התחום שהמסנן יחתוך החוצה על פני ספקטרום התדרים. מתאים לשימוש בשילוב עם מתנד תדרים נמוכים (LFO) או מעטפה (Envelope) כדי להוסיף תנועה לצליל, לשילוב עם סוגים אחרים של פילטרים כדי לייצר צליל "רובוטי" או "חללי" או לחיתוך של קבוצה ספציפית בצליל של הסינתיסייזר ופינוי מקום לאלמנטים אחרים במיקס.

3. מגבר (Amplifier) – בכל סינטיסייזר, בין אם מדובר במכשיר פיזי או בתוכנת מחשב, משולב רכיב (או קטע קוד במקרה של סינטיסייזר וירטואלי) בשם "מגבר" שיהיה אחראי להגביר את האות המגיע מתוך המתנדים (Oscillators) לכדי אות אודיו חזק מספיק שיוכל להישמע דרך רמקול או מערכת הגברה. בנוסף לתפקיד בסיסי זה של המגבר, על פי רוב הסינתיסייזר יאפשר גם שליטה מסויימת בפרמטרים של הווליום של הצליל לאורך זמן כמו משך הדעיכה שלו וכדומה (עוד על זה בהמשך). בדרך כלל, המגבר יציע שליטה בעוצמה באמצעות מכוון "Level" אולם רוב הסינטיסייזרים כוללים 2 מתנדים או יותר, ולעתים קרובות ישולב מיקסר קטן לפני המגבר לקביעת העוצמה של כל אחד מהם בנפרד.

4. מעטפות (Envelopes) – מעטפות הן כלים לשליטה בהתנהגות של רכיבים שונים של הסינטיסייזר. השימוש הנפוץ ביותר עבור מעטפות הוא שליטה בעוצמה (או "Amplitude") של הצליל. המעטפה מורכבת על פי רוב מ-4 פרמטרים: Attack, Decay, Sustain ו-Release (לרוב מסומנות באותיות S ,D ,A ו-R).

המחשה של מעטפה (Envelope) טיפוסית של סינטיסייזר

מכוון ה-Attack יקבע את כמות הזמן שתעבור מרגע שתלחצו על הקליד עד שהוא יגיע לעוצמה מקסימלית. במידה וה-Attack עומד על 0, התו יתנגן במלוא עוצמתו ברגע שתלחצו על הקליד. בהגדרות Attack גבוהות הצליל יתחיל מווליום אפסי ויתגבר בהדרגה עד שיגיע לעוצמה המקסימלית.מכוון ה-Decay קובע כמה זמן יעבור מרגע שיסתיים זמן ה-Attack עד שהצליל של הקליד יתחיל לדעוך, בעוד האצבע שלכם לוחצת על הקליד. העוצמה אליה הצליל ידעך תלויה במכוון ה-Sustain.

מכוון ה-Sustain הוא היחיד במעטפה שמתייחס לעוצמה ולא לזמן. המכוון ייקבע את הווליום אליו יגיע הצליל לאחר שיעבור זמן ה-Decay שקבעתם. אם הגדרת ה-Sustain היא 0, הצליל יעבור את זמן ה-Attack שבחרתם, ולאחר מכן ידעך בפרק זמן שקבעתם באמצעות מכוון ה-Decay עד שיושתק לחלוטין.

מכוון ה-Release קובע כמן זמן מהרגע שתרימו את האצבע מהקליד הצליל ימשיך לנגן (בהנחה שהוא לא הושתק לגמרי כבר בשלב ה-Sustain). בהגדרת Release אפסית, הצליל יושתק ברגע שתרימו את היד מהקלידים באופן שמזכיר אורגן. בהגדרות Release גבוהות הצליל יידעך לאורך פרק זמן ממושך שמזכיר שימוש בפדאל ססטיין בנגינה על פסנתר.

בנוסף לשימוש של מעטפות לויסות של עוצמת הצליל, מרבית הסינטיסייזרים מאפשרים חיווט של מעטפות גם עבור המסנן, כך שהמעטפה תקבע את גובה נקודת ה-Cutoff שלו לאורך זמן על פי הגדרת המשתמש. סינטיסייזרים מסויימים כוללים מעטפות ייעודיות עבור המסנן (Filter Envelope) ועבור המגבר (Amp Envelope). לעתים קרובות ניתו יהיה לשייך את המעטפות האלו (או מעטפה שלישית בשם Modulation Envelope) כך שיווסתו פרמטרים נוספים כמו אפקטים, תהודה (Resonance), מהירות LFO ועוד.

5. מתנד תדרים נמוכים (Low Frequency Oscillator / LFO) – מתנד התדרים הנמוכים, או כמו שהוא נקרא בדרך כלל LFO, מזכיר מאוד מבחינת אופן הפעולה שלו את המתנדים הרגילים שדיברנו עליהם קודם עם ההבדל העיקרי של תדר העבודה. מתנד ה-LFO מתוכנן לייצר תדרים נמוכים במיוחד, את מרביתם אין האוזן האנושית מסוגלת לשמוע. למרות זאת, המהירות האיטית יותר של התדרים הנמוכים מאפשרת להשתמש ב-LFO ככלי לשליטה בפרמטרים אחרים של הסינתיסייזר – לדוגמא ליצירת אפקט Vibrato או הוספה של חיים ותנועה לצליל באמצעות שינוי קבוע של מיקום נקודת ה-Cutoff. מרבית הסינטיסייזרים מאפשרים חופש מסויים בשיוך ה-LFO, אולם רבים מהם מגיעים מחווטים מראש לשליטה בפרמטרים הנפוצים ביותר כמו העובי של הגל המרובע מהמתנדים הרגילים (Pulse Width Modulation או PWM) או המסנן.

לחצו כאן לניווט למחלקת הסינתיסייזרים שלנו ובחרו את הסינתי המושלם עבורכם

לחזרה לראש העמוד הקליקו כאן.